הרבה שחקנים גדולים יופיעו בקיץ במהלך טורניר מונדיאל 2018. הם יסעירו את הדמיון, ירגשו ויעוררו ויכוחים לוהטים ומונולוגים של הערצה ושטנה מתוך שפתיים מלוחות מפיצוחים בפאבים ובסלוני בתים. יש בהם כאלו שהווירטואוזיות שלהם על המגרש היא האלמנט שיהפוך אותם לנושא השיחה. יש כאלו שחוסר האחריות כלפי הקבוצה, הקריסה המנטלית ברגעים המכריעים, או להפך- קילר אינסטינקט בלתי נתפס. אחרים יקבלו על הראש בכלי התקשורת על המגבלות המקצועיות שלהם: “זה יש לו רק רגל אחת, בשנייה הוא משתמש כדי לעלות מדרגות”; “ההוא לא נוגח בכדור, הכדור נוגח בו”.
יש את אלו שהאגרסיביות הברוטלית במשחק שלהם תשניא אותם על העולם כולו. ודאי שלפחות אחד כזה יפצע כוכב אהוב שיפסיד בגלל אותה פציעה את המשך הטורניר ולבבות אוהדים בעולם כולו, ובמיוחד באומה אחת, ייצבטו עבורו כשיזיל דמעה על הדשא, מתפתל מכאבים ומבין שזהו, החלום התפורר לו ברגע אחד. גביע העולם בכדורגל הוא המקום שבו חלומות נרקמים ולרוב, זה טבעו של הספורט, מסתיימים בשיברון לב. רק אחד יכול לנצח.
אבל יש גם את אלו שלא יהיו שם כלל. אלו שעד משחק הפתיחה של מונדיאל 2018 ליבם אולי כבר יספיק להתאחות משברון אי ההעפלה. אולי האיש המרגש ביותר מביניהם, אחד שבאמת צומח פעם בדור, שלא נושא איתו רק כשרון פנומנלי למשחק, מוסר עבודה יוצא דופן, נשמה של לוחם או גאווה לאומית, אלא מאגד בתוכו את כל התכונות האלו יחד, ועוד רבות אחרות, שאת כולן עוטפת ג’נטלמניות אינסופית ואנושיות כובשת. ואולי חשוב מכל: חתיך, מה זה חתיך. פסל של אל בשר ודם.
אני מתכוון לג’יאנלואיג’י בופון, שוער נבחרת איטליה, שחולשתה בקמפיין האחרון והאימפוטנציה שאחזה בשחקניה, או אולי במאמנה, בשלב הפלייאוף מול שבדיה, השאירה אותה מחוץ לטורניר גביע העולם בכדורגל לראשונה מאז 1958. והטרגדיה הספורטיבית גדולה עוד יותר עבור בופון, מפני שמונדיאל רוסיה היה עבורו, בגיל 40, ההזדמנות האחרונה להופיע בטורניר הגדול ביותר בעולם (ומיותר לציין שבופון עצמו עשה את שלו במשחק ושמר על רשת נקייה) ואולי להצליח להשיג את גביע המונדיאל הנחשק.
לראות אותו מתראיין לאחר משחק הגומלין בפלייאוף של מוקדמות מונדיאל 2018 מול שבדיה וההדחה של האיטלקים הייתה באמת חוויה אנושית עמוקה, גם עבור מי שהכדורגל אינו זורם בעורקיו. הוא הזיל דמעות שהייתה בהן גאווה ועוצמה הרבה יותר מאשר חולשה, כשהוא מדבר על האומה האיטלקית והנבחרת, שעליה הוא בוכה ולא על עצמו. הריאיון הזה התפתח למעין נאום פרידה, שיר הלל לאחדות המיוחדת שמתקיימת בנבחרת בין כל פלגי העם האיטלקי, קינה על מדינה ששוקעת לתוך מצב כלכלי קשה ופוליטיקה עקומה, ועָם שתמיד תולה תקוות וגוזר נחמה מן הנבחרת הלוחמת שלו, שמשהו בה כבה הפעם ולא הצליח לספק את הפיניש האלמותי המוכר.
בופון בראיון המרגש
בכל פעם שבופון שר את ההמנון, אפשר היה להרגיש כיצד העם כולו בוקע מתוך גרונו והחוויה הפנימית שלו היא אותנטית ונטולת ציניות לחלוטין. אפשר להתווכח על לאומיות באשר היא, הערך שלה, או להיפך – האלימות שהיא מעוררת והנזק שהיא מסבה לאנושות פעם אחר פעם. אבל בופון הוא פטריוט מסוג אחר – אדם שיש בו אמת של אהבה וכבוד לזולת שאי אפשר שלא להעריך. הכאב שניבט מפניו המיוסרות כאשר הקהל האיטלקי ביזה לפני תחילת המשחק ההוא בשריקות את ההמנון השבדי, ומחיאות הכפיים שלו שנועדו לבטא את הכבוד שהוא חש ליריב, כמו התנצלות של מנהיג על ההתנהגות של נתיניו, היו עדות אחת לכך. זו הייתה מין מערכה ראשונה בהצגת הפרידה שלו, שהשנייה בה הייתה עוד משחק נטול טעויות והשלישית, כאמור, אותו ראיון שהיכה גלים בעולם כולו. מאוחר יותר סיפר בופון שאסף את עצמו כדי לא לבכות יותר מדי, כי לא רצה לגרום צער או להרתיע את הילדים שצופים בו.
טורנירים של נבחרות לאומיות תמיד מביאים איתם ערך מוסף של מאבקים פוליטיים, היסטוריה מורכבת, ודם רע. ג’יג’י בופון הוא איש של גאווה לאומית מסוג ייחודי ומעודד, וההיעדרות שלו מאירועי מונדיאל רוסיה היא בור שאי אפשר יהיה למלא. אפשר רק להחזיק לו אצבעות, ולא משנה מי הקבוצה האהובה עליכם באירופה, שיצליח לפחות לזכות בטורניר ליגת האלופות השנה. זהו התואר היחיד שעדיין לא השיג במהלך הקריירה הארוכה והמפוארת שלו, והידיעות באיטליה טוענות שהוא החליט לפרוש בסוף העונה הזאת, בין אם יצליח ובין אם לא. מגיע לו.