אחרי הרבה סימני שאלה, ספקנות ובעיות בהבנת הפורמט, ליגת האומות הוכיחה השבוע שהיא יוצרת עניין. משהסתיים המחזור הראשון ושלב הגישושים מאחורינו, אני יכול כבר להבין פחות או יותר מי נגד מי.
ליגת האומות – מתחילים
הרגע סיימנו את המונדיאל, לפני שנייה התחילה העונה, וכבר אנחנו שוב צופים במשחקים גדולים בין נבחרות בדרג א׳. כך שקל לי מאוד להבין את התנגדויות קלופ, פוטצ׳יניו ומאמנים נוספים בעניין המנוחה שיש לתת לשחקנים שלהם בטורניר ליגת האומות. אם פעם הייתי שומע על מאמנים שלא מוכנים לשחרר שחקנים לנבחרות, היום הם מבקשים או מתחננים – אך ללא הועיל. השחקנים נשחקים, ועל המאמנים למצוא פתרונות יצירתיים ולבנות סגלים רחבים בכדי לבנות קבוצות שיוכלו להתחרות במפעל החדש והתחרותי באירופה, בדרך להעפיל אל יורו 2020.
הנבחרת שיכולה לדעתי להרגיש הכי בנוח לקראת מוקדמות יורו 2020, היא הנבחרת הצרפתית. יש לה סגל רחב כל כך, שהיא יכולה להרשות לעצמה לרענן את השורות, לתת מנוחה לכוכביה, לערוך ניסויי כלים, לשחק במערכים שונים, ובכך לשמור את ההתלהבות במשחקים. אחרי הזכייה במונדיאל הצרפתים מגיעים עם רוח גבית – הם לא הפסידו אף משחק והם שומרים על המקום הראשון בבית.
ושמישהו ינסה לעצור אותה, נבחרת צרפת
[adrotate banner=”3″]
נבחרת נוספת שיכולה להרגיש טוב עם היכולת שלה, היא הנבחרת האנגלית. נדמה היה לי שהיא הבשילה מעט במונדיאל האחרון ולראשונה מזה שנים, היא נראית לי כישרונית, מחויבת ובעלת פוטנציאל ממשי בשטח להריח גביע. נכון שהיא התחילה בהפסד לנבחרת ספרד ותיקו מול קרואטיה, אבל מרגיש לי כי ליגת האומות הגיעה בטיימינג מושלם לנבחרת האנגלית שיכולה להפתיע ולהעפיל מוקדם אל יורו 2020 על חשבונם של הספרדים.
באותו הבית, אנגליה נאבקת בקרואטיה שנמצאת בירידת מתח מהמונדיאל. אם במהלך הקיץ לא היה לי ברור איך השחקנים לא גמורים מעייפות, הרי שאני פתאום מגלה שהיא הגיעה למשחקי ליגת האומות. מנגד, אחרי שהתייתמה בפתיחת המונדיאל ממאמנה – לופטגי – ונשארה עם היירו האנמי על הקווים, נבחרת ספרד קיבלה את לואיס אנריקה לפתיחה חלומית עם שני ניצחונות רצופים, עד שהגיעה לסביליה הנבחרת האנגלית והביכה את ההגנה הספרדית. בזמן שפיקה המושמץ ישב בבית, רביעיית ההגנה המובחרת: ראמוס, נאצ׳ו קרבחאל ומרקוס אלונסו, נראו רע מאוד כשספגו 3 שערים במחצית הראשונה.
נבחרת אנגליה במשחק המצוין נגד הספרדים
[adrotate banner=”5″]
מבט על תמונת הבית של איטליה, פולין, ופורטוגל אומרת הכל. פורטוגל בעיני היא היורשת של נבחרת איטליה. מאז 2006 והזכייה במונדיאל, הנבחרת האיטלקית לא בעניינים; היא אמנם העפילה לגמר יורו 2012, אבל גם בו הפסידה 4-0 לספרד, ונדמה שאחת מהנבחרות המעוטרות בהיסטוריה, נמצאת בשנים האחרונות בבור שהיא מתקשה לצאת ממנו.
הנבחרת הפורטוגלית מאידך, עוברת תקופה לא רעה בכלל, היא אלופת אירופה הנוכחית ומובילת הבית בליגת האומות, מה שיכול לפלס לה את הדרך אל יורו 2020. היא אמנם לא משחקת את הכדורגל היפה בעולם, אבל עם ברנדו סילבה לצד רונאלדו, ההתקפה שלה לא רעה בכלל, והקישור וההגנה האגרסיביים, מקשים על התקפות היריבות, בדומה מאוד לסגנון המשחק בו ידועה הנבחרת האיטלקית.
ואי אפשר בלי מילה על נבחרת ישראל שלנו. אחרי עשורים של הליכה על המגרש, ביצוע עבירות טיפשיות על קו ה-16, וחוסר מוטיבציה שגובה בהפסדים תחת מאמנים שונים, ובהשתתפות דורות של שחקנים שהתחלפו, אפשר סוף סוף להגיד מילה טובה על הנבחרת שלנו. למזלנו, היינו אלופי העולם במשחקי ידידות ובטורניר שמחליף אותם יש סיבות לאופטימיות!
נבחרת ישראל חוזרת לנצח ולא את איי פארו